יפרח נ' התכוף בע"מ ואח'

פסק דין

זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע בעת עבודתו אצל הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2, שהיא חברת כח-אדם. התובע הגיש תצהיר מטעמו ותצהיר של אדם נוסף. הנתבעת הגישה מתחילה תצהיר וזימנה למתן עדות ללא תצהיר את מי שהיה הממונה על התובע. שלושה עדים מיועדים אלה, שהוזמנו כראוי באמצעות בית המשפט לא התייצבו לדיון ובסופו של דבר נשמע התובע לבדו. הצדדים ויתרו על שמיעת העדים הנוספים על מנת שניתן יהיה להשלים את שמיעת התביעה היום. בנסיבות כאלה אין לייחס משמעות כלשהי לכך שמי מהצדדים נמנע מהעדת עדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתו.

על נסיבות האירוע העיד התובע. את קשיו בתיאור אני מייחס לכושר ביטוי דל ואיני ראה בהם אינדיקציה לחוסר אמינות. סיפורו פשוט. התובע הוא פועל בעל כישורים מקצועיים מוגבלים שהועסק (אצל הנתבעות וגם במקומות אחרים) בתפקידים שונים. אצל הנתבעות עבד כ"פנצ'רמאכער". ביום התאונה התבקש ע"י הממונה עליו להרכיב כסאות ברכב מסוג האמר. הוא סיפר שבעבר השתתף בהרכבת כסאות כאלה שלוש - ארבע פעמים. כפי שתיאר את העבודה, מדובר במשימה פשוטה יחסית. הכסא כבד למדי, וחיבורו לגוף הרכב נעשה בכריעה, תוך הברגה של ארבעה ברגים. את הברגים יש לחבר בתחילה ללא הידוק שאותו עושים רק בשלב שני, לאחר כיוון הכסא. התובע הסביר שבשל משקל הכסא, בוצעה העבודה בהזדמנויות הקודמות שהשתתף בעשייתה, בשניים, כאשר עובד אחד עוסק בהברגה וחברו אוחז את הכסא. במכוניות שהורכבו במקביל בעת התאונה, אכן עבדו הפועלים זוגות זוגות, אך במכונית שבה טיפל לא נמצא לו בן-זוג, אף שביקש מהממונה עליו לקבל סיוע כזה. נאמר לו שהעבודה דחופה ואין בנמצא פועל שיסייע לו.

התובע סיפר שלאחר שהבריג בורג אחד ועסק בהברגת בורג שני, נפל הכסא ומחץ את ידו הימנית. נראה לי סביר שאי-הידוק הבורג הראשון אינו "טעות" של התובע, אלא דרך העבודה הנכונה שנועדה להותיר מידה של חופש תנועה לכסא בעת שמכוונים אותו.

אף שבסופו של דבר לא הוגש תצהיר ההגנה, שמתי לב שגם בתצהיר שהתכוונה להגיש לא היתה כל התייחסות לטענות העיקריות של התובע: לא נאמר שם דבר באשר לשיטת העבודה הרגילה, דהיינו, שבדרך כלל בוצעה הרכבת הכסאות ע"י זוגות של פועלים. אף לא היתה שם כל התייחסות לטענה העובדתית של התובע, שביקש סיוע של פועל נוסף, בקשתו נדחתה ובשל דחיפות העבודה נדרש לבצע את העבודה לבדו. בנסיבות הדיוניות שתיארתי בראשית הדברים אני מקבל טענות אלה של התובע כמוכחות באופן מספק.

אין חולק על כך שעל הנתבעים לספק סביבת עבודה ושיטת עבודה בטוחות לעובדיהם. לא התרשמתי שמדובר בעבודה מסובכת אשר דורשת "הדרכה" מיוחדת, או "אמצעי מיגון" (טענה שהועלתה בתצהיר התובע, אך התובע עצמו לא ידע להסבירה). ברור שהתובע עצמו היה מיומן בביצוע העבודה והודרך בעבר באשר לדרך עשייתה. לעומת זאת, אין סיבה שלא לקבל את טענת התובע, ששיטת העבודה הרגילה והיותר בטוחה לביצוע אותה עבודה חייבה עבודה בשניים. הוא ביקש לעבוד כך והממונה עליו סירב לאפשר זאת. כאשר נענה לדרישת המעסיק לעבוד בדרך שעבד שיקפו מעשיו את חוסר הביטחון התעסוקתי של עובד זמני המועסק בחברת כח אדם. הוא גם שירת בכך את האינטרס של המעסיק, אשר הבהיר את דחיפות ביצוע העבודה. בנסיבות אלה אני מוצא שהנתבעות הפרו את חובת הזהירות שלהן כלפי התובע ואיני מוצא מקום לייחס לו תרומת אשם כלשהי.

בין הנזקים שלהם טען התובע לנזקים שהוכיח פער ניכר. לא הוגשה חוו"ד רפואית, אך הוגשו תעודות רפואיות ומסמכים של המוסד לביטוח לאומי (ללהן: המל"ל). אין ספק שהאירוע הוכר כתאונת עבודה, לתובע הוכרו 92 ימי "אי כושר", שולם לו כסף ונקבעה לו נכות זמנית. ההתייחסות למסמכים אלה מחייבת זהירות. ניתן להפיק מהם מידע התומך בטענת התובע שלא עבד תקופה מסויימת. מהתעודות הרפואיות ניתן גם ללמוד שבפציעה נשברה אחת מאצבעות ידו הימנית והיה לו בה שטף דם. לא ניתן לבסס על תיעוד רפואי זה מסקנה בדבר קיומה או שיעורה של נכות.

התאונה התרחשה ביום 5.11.06. ביום 21.12.06 פוטר התובע מעבודתו. בתקופת הביניים לא עבד. לטענתו לא עבד גם בחודשים שאחר-כך. קביעות המל"ל באשר לתקופת אי הכושר שלו, מתיישבות עם טענתו שלא יכול היה לעבוד בפועל, מכל מקום, במסגרת יחסיו עם הנתבעים (שביטחו אותו במל"ל) הוא היה בהחלט רשאי לראות עצמו כבלתי כשיר לעבודה במשך 92 יום. את רוב ההפסד בגין אי-עבודה בתקופה זו כיסו תשלומי המל"ל והיתרה מגיעה (בערכי היום) ל – 1600 ₪.

התובע מבקש שיפסקו לו הפסדי הכנסה בעבר ובעתיד על בסיס הנכות הזמנית שנקבעה במל"ל ועל בסיס נכות קבועה בשיעור 5%. לכל זה אין בסיס בראיות. קביעות המל"ל אינן תחליף לחוות-דעת רפואית בתביעה על-פי פקודת הנזיקין. הטענה שלתובע נותרה נכות לא הוכחה ואין בדעתי להחליף ראיות בניחושים. בהעדר בסיס ראייתי לכך, אין להניח שלתובע נותרה נכות תפקודית כלשהי. ממילא אין בידי התובע להוכיח פגיעה בכושר השתכרותו (בעבר או בעתיד) מעבר לימים שבהם הוכר "אי כושר". העובדה שהתובע עובד כעת בעבודה חלקית בשכר נמוך (וזו טענתו), לא נקשרה בדרך כלשהי למצבו הרפואי עקב התאונה.

התובע טען גם לכך שנגרמו לו הוצאות רפואיות, והוצאות נסיעה. הטענה לא גובתה במסמכים כלשהם ובצדק טענו הנתבעים, שנזקים כאלה עקב תאונת עבודה אמורים להיות מכוסים ע"י המל"ל. התובע גם טען שקיבל מאשתו עזרה מוגברת בתקופה שבה היה פצוע, למשל ברכיסת כפתורים. הנתבעות טענו שמדובר בעזרה שניתנת במהלך הרגיל של יחסי משפחה ואין לפסוק בגינה פיצוי. מוכן אני לקבל שלתובע נגרמו הוצאות קטנות כלשהן עקב התאונה, אשר לא כוסו ע"י המל"ל ואף אינן מתועדות כראוי. אני מעריכן בסך 1,000 ₪.

לתובע נגרם נזק לא ממוני. אצבעו נשברה, היה לו שטף דם והציפורן נשרה. לא נותרה לתובע נכות. בגין נזקו הלא ממוני אני פוסק לו פיצוי בסך 10,000₪.

לאור זאת, התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובע סך 12,600 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ.

ניתן היום, ו' טבת תש"ע, 23 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: